הם היו מאותם זוגות שכולם מסתכלים עליהם בעיניים כלות: אישה יפה בלונדינית, תוססת, מלאת שמחת חיים. 3 ילדים מוצלחים. 5 נכדים. בית פרטי עם גינה מטופחת וחוג חברים שהולכים ביחד. ואז הוא חלה בסרטן ונפטר.

קצת אחרי שהסתיימה השבעה, היא מצאה את הקופסא ובה ערימה של מכתבי אהבה. היא הרגישה שהדם יורד לה מהפנים. שנשימתה נעתקת… הלם. היא חשבה זה סוף העולם. חשה החמצה גדולה… איך לא הרגשתי? היא שאלה את עצמה…. ודמעות חמות וגדולות התגלגלו על לחייה אחת אחת עד שהפכו לזרם בלתי פוסק. דמעות אחיות לדמעות שרק לא מזמן זלגו על לחייה לנוכח הקבר הטרי. וריח האדמה וזרי הפרחים עוד עמד באפה.

ואמרה בליבה: שלמה (שם בדוי) היה צריך להסתכל לי בעיניים ולומר לי את זה.

6 וחצי שנים שהיא קמה בבוקר והולכת לישון בלילה עם המחשבה הזו:
“שלמה היה צריך להסתכל לי בעיניים ולומר לי את זה”.

מעולם לא פתחה את סגור ליבה. לא סיפרה לאף אחד מהילדים. לא לחברים. אפילו לחברה הכי טובה לא סיפרה. התביישה. לא רצתה לשבור להם את התמונה הנפלאה.

היא הגיעה לסדנה ופתאום זה שוב עלה:
“שלמה היה צריך להסתכל לי בעיניים ולומר לי את זה”. היא שוב חשבה.
והפעם אזרה אומץ והחליטה לקחת את ההזדמנות ולחקור את המחשבה.

האם זו האמת? שאלתי אותה: כן. היא ענתה
האם את יודעת בוודאות ששלמה היה צריך להסתכל לך בעיניים ולומר לך את זה? כן. היא חזרה וענתה.

ומי את כשאת מאמינה למחשבה?
אני מרגישה תסכול, דיכאון.. שהפה לא נפתח… דריכות. התכווצות בלסתות. גם פחד: “מה יעלה שם…מה הוא יאמר …? ” הדמעות גדשו את עיניה הכחולות, חמות וגדולות החלו זולגות על לחייה, דמעות חמות וגדולות. והיא אמרה: “עולים לי סרטים….”

“מה את מרוויחה מלחשוב את המחשבה?” שאלתי אותה
“אני נאחזת בשיפוטיות, מחפשת את הצדק ואני חושבת שאני נמצאת במקום הצודק ואני רואה רק את עצמי. לא רואה את השני…. זה משהו שכל הזמן ניהל אותי: צודק לא צודק.. זה היה שם.”

היא זיהתה מקומות נוספים בחיים, בהם שתקה ולא דיברה: בילדות המוקדמת סביב כיתה ה’ ו’… זה היה חזק, היו סיטואציות עם ההורים: אחת עם אמא ואחת עם אבא ובשתיהן היו דברים שלא נאמרו לה שהסתירו ממנה. והיא העדיפה לשתוק. השתיקה, ההתאבנות ולהמשיך ללכת ולא לומר דבר… שנים.

ושאלתי אותה: “מי תהיי בלי המחשבה?”
והיא ענתה:
“אני מרגישה קלילות וגמישות, את המקור של השיפוטיות. אני מרגישה אדם שמח, חופשי עם ביטחון מלא.
גם ממקום שמקבל שיש דברים שהם לא שלי… שחרור. אני מרגישה שנכנס אויר. כל הדרך היתה שאני בדריכות… ממש… זה חזק! כי זה נושא שניהל אותי בחיים. המקום של ההחמצה, כאילו פיספסתי דברים שלא ראיתי. המקום של ההחמצה תמיד ניהל אותי. איך החמצתי את זה? זה סוף העולם.”
“זה ממש לנקות את המקום הזה.”

הזמנתי אותה לנשום נשימה ארוכה, היא השתעלה. “העצב יושב בריאות” אמרתי לה. “תני לזה להשתחרר” והיא אמרה:
“גם בעלי נפטר מסרטן ריאות כמה שהוא היה שמח מבחוץ, כנראה ישב שם הרבה… עכשיו אני יודעת שישב שם הרבה.”

ובסיום הסדנה היא אמרה:
“המקום של ההחמצה שלא ראיתי, תמיד ניהל אותי בחיים. ואני משחררת את זה. יש דברים שלא הייתי צריכה לראות וזה בסדר… ממש לנקות את המקום הזה של ההחמצה.”

“גם אם שלמה נפטר ויש דברים שלא נאמרו ושלא שוחחנו עליהם. אפשר עכשיו לדבר עליהם. רגע לעצור ולהביט פנימה. לחשוב שזה בסדר כי הוא לקח אחריות על מעשיו. כי הוא לא אמר, כי הוא לא רצה לפגוע בי. הוא שמר עלי שאני לא אפגע. אני מרגישה שאני יכולה להניח בצד את השליטה.”

“אם הוא הפעיל שיקול דעת זה לא מקום שצריך לנהל לי את החיים…”

“תודה על ההזדמנות לעשות את זה עכשיו!”

לכולנו יש מחשבות חוזרות ונשנות שקשורות לאנשים הכי קרובים…שמלוות אותנו לאורך החיים…

מזמינה אותך להשתתף בסדנה שתקנה לך כלים זמינים לשחרור מחשבות מטרידות
שיומחשו באמצעות תירגול עומק אישי מונחה.
“לאהוב את מה שיש” – סדנה בהשראת שיטת “The Work” של קייטי ביירון

ביום שלישי 1.8.23 ב 15:30-19:30

הסדנה תתקיים בגן הפעמונים הקסום של לינט בבנימינה🌿
(מרחק הליכה מתחנת הרכבת)

לפרטים נוספים והרשמה >>

http://chikong.co.il/loving-what-is/

בואו והזמינו אנשים נוספים

להתראות

* הסיפור פורסם באישורה של המשתתפת