באותם ימים לעלות לארץ ישראל לא היה דבר פשוט, היה צורך בהוצאת סרטיפיקט: רשיון עליה, שחולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים להנהלה הציונית תמורת תשלום. סבי שנעתר לבקשתה נסע לפראג (נסיעה של מספר ימים) וחזר בידיים ריקות. סבתי שהייתה אישה חכמה ויפה, לקחה את דודי בן ה-4 איתה, ונסעה שוב לפראג. היא חזרה כשבידיה הסרטיפיקטים המיוחלים.
בספטמבר 1939 כשצ’כיה נמצאת כבר תחת הכיבוש הנאצי, באישון לילה ותמורת תשלום, הוברחו סבי סבתי ושלושת ילדיהם בקרון חתום אל מחוץ לגבולות צ’כיה. משם הגיעו לנמל טרייסט שבאיטליה וממנו הפליגו ועלו ארצה.
מעט מאוד נודע לי מה עלה בגורלם של יתר בני משפחתו של אבי שנותרו באירופה, לעיתים מעט פה מעט שם היה אבי מספר לי. מספר שנים לפני מותו באחד מאשפוזיו הארוכים בעודי יושבת לצידו הפליג לשעה קלה לתוך הסיפור המשפחתי. בניסיון לזכור כל פרט משפע הפרטים המרתקים עוד חלפה במוחי המחשבה שבפעם הבאה כדאי שאביא עימי מחברת וארשום את מה שהוא מספר לי. כמו הרבה דברים בחיים משום מה לא עשיתי זאת. מספר שנים לאחר מכן הבאתי דף עדות של יד ושם. בפגישה עם אבי, ניסיתי לתעד את סיפורם ושמותיהם של בני משפחתו ומה עלה בגורלם. אבי כבר לא היה מסוגל לתת לי את מבוקשי. כך ביום אביב אחד נסתם ונסגר הפרק החשוב הזה. דף העדות המשיך ללוות אותי גם לפגישות הבאות איתו. אך אני שראיתי את חוסר האונים שלו, באותם רגעים בהם כבר לא הצליח להעלות באופן בהיר וסדור את זיכרון יקיריו לא העזתי לחזור ולבקש.

אבא שלי נפטר לפני מספר שנים ואתו הלכו זיכרונותיו והידע אודות משפחתו. הדבר היחיד שנותר לי מההיסטוריה המשפחתית באותן שנים הוא מכתב שכתב אבא של סבתא שלי לסבתא שלי יום לפני העברתם בטרנספורט: Cn602 לטרזנשטאט. הגעגוע והכמיהה לדעת מה היה גורל משפחתי יישאר איתי לעולם.