הטרנספורט האחרון

הטרנספורט האחרון

יום השואה הוא יום מיוחד מאוד בשבילי. בבית שבו גדלתי אמא שלי אמרה תמיד: “במשפחה שלנו אף אחד לא נספה בשואה” היה במשפט הזה צליל של גאווה וגם סגירה של הנושא כולו. אבא שלי היה אדם שקט וסגור ומיעט לדבר. יום אחד בהיותי בת עשר שנינו יושבים על שפת הים ומשוחחים. אבא אומר לי: “אני היחידי שנותרתי מהכיתה שלי, כל הילדים היהודים שהיו איתי בבית הספר נספו בשואה”. אני זוכרת את עוצמת האמירה ואת ההלם, רואה בזיכרוני את שנינו יושבים ואני מעלה עוד כמה שאלות בניסיון להבין…

כמה שנים מאוחר יותר זוכרת פגישה עם סבתא שלי, אני בכיתה ז’ מכינה את אלבום השורשים המשפחתי. קובעת איתה פגישה מיוחדת כדי שתעזור לי בבניית אילן היוחסין שלנו. אני זוכרת איך הוציאה מהארון לוח שנה קטנטן, בגודל של ספר תהילים שמחזיקים בארנק, בו נשמרו תאריכי הלידה והמוות של כל בני המשפחה. אילן היוחסין שלי הגיע עד לשנת 1780! גם שם באותה פגישה, לא הועלה נושא השואה ומה היה גורל בני המשפחה. סבתי שנפטרה שנים רבות לאחר מכן מעולם לא הזכירה את העובדה שכל בני משפחתה, הוריה ואחיותיה על ילדיהם נספו בשואה.

כשבגרתי, התחלתי לחפש אינפורמציה בניסיון להבין מה עלה בגורל משפחתו של אבי: ביום בו נאסר על היהודים לצאת אחרי שש בערב מהבית הודיעה סבתי לסבי שהיא לא נשארת בצ’כיה ושהיא מבקשת לעזוב ולעלות לישראל. סבי כיהודים רבים אחרים, סרב תחילה וניסה לשכנעה שהמצב זמני. משפחתו הענפה, מצאצאי חת”ם סופר, חיה דורות רבים בצ’כיה, עסקיהם המשגשגים והחיים הנוחים אותם חיו כמשפחה גרמו לו לנסות לשכנעה להשאר עד יעבור זעם. היא מצידה גמרה אומר ואמרה, שאם לא יבוא איתה תיקח את שלושת הילדים ותעלה בלעדיו.

משפחתו של אבי בהודונין צ’כיה ערב מלחמת העולם השניה

באותם ימים לעלות לארץ ישראל לא היה דבר פשוט, היה צורך בהוצאת סרטיפיקט: רשיון עליה, שחולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים להנהלה הציונית תמורת תשלום. סבי שנעתר לבקשתה נסע לפראג (נסיעה של מספר ימים) וחזר בידיים ריקות. סבתי שהייתה אישה חכמה ויפה, לקחה את דודי בן ה-4 איתה, ונסעה שוב לפראג. היא חזרה כשבידיה הסרטיפיקטים המיוחלים.
בספטמבר 1939 כשצ’כיה נמצאת כבר תחת הכיבוש הנאצי, באישון לילה ותמורת תשלום, הוברחו סבי סבתי ושלושת ילדיהם בקרון חתום אל מחוץ לגבולות צ’כיה. משם הגיעו לנמל טרייסט שבאיטליה וממנו הפליגו ועלו ארצה.
מעט מאוד נודע לי מה עלה בגורלם של יתר בני משפחתו של אבי שנותרו באירופה, לעיתים מעט פה מעט שם היה אבי מספר לי. מספר שנים לפני מותו באחד מאשפוזיו הארוכים בעודי יושבת לצידו הפליג לשעה קלה לתוך הסיפור המשפחתי. בניסיון לזכור כל פרט משפע הפרטים המרתקים עוד חלפה במוחי המחשבה שבפעם הבאה כדאי שאביא עימי מחברת וארשום את מה שהוא מספר לי. כמו הרבה דברים בחיים משום מה לא עשיתי זאת. מספר שנים לאחר מכן הבאתי דף עדות של יד ושם. בפגישה עם אבי, ניסיתי לתעד את סיפורם ושמותיהם של בני משפחתו ומה עלה בגורלם. אבי כבר לא היה מסוגל לתת לי את מבוקשי. כך ביום אביב אחד נסתם ונסגר הפרק החשוב הזה. דף העדות המשיך ללוות אותי גם לפגישות הבאות איתו. אך אני שראיתי את חוסר האונים שלו, באותם רגעים בהם כבר לא הצליח להעלות באופן בהיר וסדור את זיכרון יקיריו לא העזתי לחזור ולבקש.

אבא שלי נפטר לפני מספר שנים ואתו הלכו זיכרונותיו והידע אודות משפחתו. הדבר היחיד שנותר לי מההיסטוריה המשפחתית באותן שנים הוא מכתב שכתב אבא של סבתא שלי לסבתא שלי יום לפני העברתם בטרנספורט: Cn602 לטרזנשטאט. הגעגוע והכמיהה לדעת מה היה גורל משפחתי יישאר איתי לעולם.

המכתב האחרון

השולח: קארל פירסט, גאיה
אל: בתו הרטה סופר
בשער חפר ליד ידידיה, פלסטינה

כנראה מחר ניסע לטרזנשטאט בטרנספורט Cn602
מקווים להתראות – אנסה לכתוב
תודיעי לגרטה (אחותה)
ד”ש מקרל ויוליה

גאיה 17.1.43

אם יש לכם קרובי משפחה, מכרים או חברים מבוגרים יוצאי אירופה, או אחרים, שעדיין יכולים לספר את סיפור חייהם ומשפחתם. זה הזמן! בימים אלו במיוחד הם ישמחו לקשר, לחוש משמעותיים. נסו לדובב אותם לדבר, אפשר להקליט שיחה טלפונית או לבצע פגישה בזום תאפשר גם לצלם ולשמר את ההיסטוריה שלהם… שלנו…לפני שגם אצלכם יהיה מאוחר מידי.

שלכם- רוני.